חשיפת שמות גולשים באינטרנט : עו"ד עוז חיים | קניין רוחני | זכויות יוצרים | דיני אינטרנט

חשיפת שמות גולשים באינטרנטחשיפת שמות גולשים באינטרנט

רשת האינטרנט, מאפשרת לכולנו לפעול באנונימיות יחסית ובזו גדולתה. החופש לגלוש באנונימיות הוא אחד מזכויות הבסיסיות והחשובות ביותר, אשר בלעדיהן, נראה, כי לאינטרנט אין זכות קיום. כך, באמצעות האינטרנט מתאפשרות תגובות, הבעות עמדה, ויכוחים ודיונים, מבלי שניתן יהיה לאתר את המגיב, או המפרסם, אם זה אינו מעוניין להזדהות.

היתרון בשיח האנונימי הוא כי אדם אינו חושש להביע את עמדתו, אם זה באמצעות כתיבת טוקבק (talkback) לכתבה או אם זה באמצעות יצירת סרטון והעלאתו ל-youtube, שעה שייתכן ובשיח פתוח היה נמנע מלעשות כן. אך אליה וקוץ בה. לעיתים, יש בכוחה של האנונימיות להוות מחסה לשיח אלים ומשתלח או להפרות של זכויות יוצרים שסביר להניח שהיו נמנעות אילו היה ניתן לזהות את הדוברים או את המפירים ולמצות עימם את הדין.

אך לא לעולם חוסן. מי שסבר כי האנונימיות ברשת האינטרנט הינה מוחלטת, הרי שטעות בידו. כל גולש משאיר אחריו "עקבות" באתרים או בזירות אחרות ברשת, אם על ידי מסירת פרטים מזהים בעת הרשמה לאתר זה או אחר או אם על ידי זיהוי המחשב בפני שרת האינטרנט על ידי מסירת כתובת IP אשר הינה כתובת הכתובה על פי פרוטוקול התקשורת של האינטרנט. באמצעות חשיפת כתובת ה- IP (Internet Protocol Address) ניתן לשפוך אור על זהותו של משמיץ או מפר פוטנציאלי.

לא אחת פונים הנפגעים מפרסומים שונים באינטרנט לספקי האינטרנט ולבעלי השרתים על מנת שאלה יחשפו את כתובת ה-IP  של המחשב ממנו בוצע הפרסום ובהמשך גם את פרטי בעל החשבון, זאת במטרה למצות את הדין עם אותם משמיצים. עד לא מזמן, כאשר אותם ספקים היו מסרבים לספק את פרטי ה-IP, בייחוד עקב חובת סודיות שהם חבים למשתמשים, פנו אותם נפגעים לבית המשפט בבקשה שיצווה עליהם לעשות כן. אפשרות הפנייה לבית המשפט לחשיפת פרטי הגולש נחסמה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, בפרשת "רמי מור", זאת לאחר שנקבע כי מאחר ומדינת ישראל טרם הסדירה נושא זה בחקיקה, אין לבית המשפט הסמכות להורות על חשיפת פרטיו של אדם אשר כלל איננו צד להליך.

על אף קביעה זו, ומאחר ונושא זה עדיין ממשיך להעסיק את כל דרי הרשת, נסקור להלן את הדרכים היצירתיות בהן התמודדו בתי המשפט השונים עם סוגייה זו, בטרם הסמכות לעשות כן נשללה מהם על ידי פסיקתו של בית המשפט העליון.

אם כן, קודם לאותה קביעה עקרונית, לבתי המשפט לא היתה הברירה אלא לקבוע בעצמם את הכללים לסוגיית חשיפת שמות גולשים אנונימיים. תהליך יצירה זה, הביא גם את בתי המשפט להתלבט קשות באיזו דרך נקוט, על מנת שלא ליצור תמריץ שלילי ולהרתיע גולשים להמשיך ולהביע את עצמם ברשת.

הגישה הראשונה היתה של השופטת מיכל אגמון גונן בפרשת "פלונית" (בית המשפט השלום בירושלים), אשר הציבה רף גבוה מאוד, עד בלתי אפשרי, לחשיפת שמות גולשים אנונימיים. שם, התבקש בית המשפט לחשוף את שמות הגולשים אשר השמיצו עובדת מדינה בכירה וביתה באמצעות "טוקבקים" לכתבה. השופטת קבעה כי יש לתת משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, אך ישנם מקרים שבהם זכותו של גולש לשם טוב תגבר על חופש הביטוי. מקרים אלה, לפי השופטת, הם המקרים בהם ההשמצות גובלות במעשה פלילי או במקרים חריגים וקיצוניים אחרים. באותו מקרה בית-המשפט סבר כי עולה חשש ממשי לקיומה של עבירה פלילית של לשון הרע, ולכן נענה לבקשה למתן צו לחשיפת זהות גולשי האינטרנט לצורך הגשת תביעת לשון הרע כנגדם.

הגישה השנייה, באה לידי ביטוי בפסק הדין שניתן על ידי השופט עמית בבית-המשפט המחוזי בחיפה בפרשת מור נגד ידיעות אחרונות. שם, נדון מקרה של פרסומי תגובות גולשים "שליליות" ("גנב", "שרלטן") במסגרת פורום נטורופתיה באינטרנט ביחס למבקש חשיפת שמות הגולשים, שהינו מטפל אלטרנטיבי.

בית המשפט המחוזי אימץ מבחן מקל יותר מזו שאומץ בפרשת פלונית. לפי גישה זו, כדי שתיחשף כתובתו של גולש יש להראות, בראש ובראשונה, כי למבקש היתה עומדת זכות תביעה כנגד המפרסם לו זהותו היתה ידועה לו, ונתלווה לעילה זו "דבר מה נוסף" שמצדיק את הפרת האנונימיות, כגון חוסר תום לב קיצוני, עניין הציבור בפרסום, משך הפרסום, היות הנפגע דמות ציבורית או פרטית ועוד. השופט המשיך וקבע תנאים מקדמיים שעל מבקש החשיפה לנקוט, כגון נקיטת צעדים לחשיפת זהותו של אותו גולש משמיץ, ולכל הפחות קריאה באותו פורום או אתר לגולש להזדהות בשמו, תוך ציון העובדה שהמבקש עומד להגיש בקשה לעניין זה ואף לצרף את טיוטת הכתב התביעה.

באותו מקרה, נמנע בית המשפט מלהורות על חשיפת פרטיו של הגולש בשל הסטייה מהמבחנים שנקבעו בפרשת פלונית, ולפיכך קבע כי הקווים המנחים שהותוו על ידו יחולו מכאן ואילך.

הגישה השלישית, השתקפה בפסקי הדין בעניין "מזמור" ובעניין "ברוקרטוב" על ידי השופטת פלפל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. פרשת מזמור עסקה בחשיפת שמות גולשים שנטען כלפיהם שהוציאו לשון הרע ופרשת ברוקר טוב עסקה בחשיפת חשיפת פרטים מזהים של מפירי קניין רוחני באינטרנט. השופטת פלפל אימצה בעצם את המבחן שהוצג בהצעת חוק מסחר אלקטרוני, לפיו בית המשפט יהיה רשאי להורות לספק אינטרנט לחשוף את פרטי הגולשים, אם יוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי קיים חשש של ממש כי יש בתוכן המידע או בהפצתו ברשת עוולה או הפרה של זכות קניין רוחני כאמור. כלומר, עלפי גישה זו, על המבקש להראות כי קיימת לו עילת תביעה לכאורה כנגד הגולש האנונימי.

כאמור לעיל, במצב המשפטי הנהוג היום, שלוש הגישות שהובאו עוד אינן רלוונטיות. המחוקק, אליו זרק בית המשפט את ה"כפפה" בדמות חקיקת חוק שיסדיר סוגייה חשובה זו, לא השכיל להרימה ולחוקק חוק בנושא. אין ספק כי המצב הנוהג היום הוא מצב בעייתי שאין להשלים עימו, ומעניק תמריץ לכל מפירי זכויות למיניהם להמשיך ולהנות ממסך האנונימיות שהאינטרנט מעניק.

האנונימיות ברשת היא חשובה ותורמת לשיח הבין תרבותי ולחופש הביטוי. יחד עם זאת, יש להבהיר בחקיקה מפורשת כי האנונימיות ברשת איננה מוחלטת וככל שגולשים ימשיכו לנצל אנונימיות זו כדי להשמיץ או לגנוב זכויות יוצרים, עליהם לדעת כי ישנו סיכוי רב שהפרטים האישיים שלהם ייחשפו והם יהיו חשופים לתביעה משפטית. יש להעניק לבתי המשפט את הסמכות לסייע לציבור לשמור על שמם הטוב ועל קניינים, כאשר ברור ששיקולים אחרים צריכים להוביל את בית המשפט כאשר הבקשה לחשיפת פרטי גולש מוגשת בעילת לשון הרע, שם זכות הביטוי עומדת על הפרק, לבין אם היא מוגשת בעילת גניבת זכות יוצרים שם האינטרס להגן על הגולש האנונימי היא פחותה.

יש לקוות כי המחוקק הישראלי ישכיל לחוקק חוק אשר יאמץ את אחת הגישות שפותחו בפסיקה או ישלב בניהן, ולא יותיר אותנו, אזרחי הרשת, ללא מענה בסוגייה כה חשובה.

עוד בנושא:

האם בקשה לחשיפת שמות הגולשים שווה בכלל את המאמץ?

לחזרה לעמוד הראשי

עורך דין רשלנות רפואית