סמכות השיפוט באינטרנט: לאן מגישים את התביעה?

היכן ניתן יהיה להגיש תביעה זו?

ככלל, אדם או גוף המעוניינים להגיש תביעה בישראל אינם יכולים לעשות זאת בכל בית משפט בו יבחרו. לאחר שיחליטו באיזו ערכאה מתאימה התביעה להתברר (שלום או מחוזי) יהיה עליהם לעמוד בכללי הסמכות המקומית, דהיינו מקום ההתדיינות מבחינה גיאוגרפית.

הסמכות המקומית נקבעת בין חמש חלופות שונות: מקום מגוריו או עסקו של מי שאנו מבקשים לתבוע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות, מקום המסירה של הנכס או מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

אם נחזור לסיטואציה אותה תיארנו קודם, נזכיר כי בית העסק של התובע מצוי באשדוד ואילו מקום מושבה של החברה, אותה בכוונתו לתבוע, הוא בחיפה.

אם כך, לאיזה בית משפט נגיש את התביעה?

לכאורה, יש להגיש את התביעה בבית המשפט בחיפה או בכל אחד מבתי המשפט במחוז שיפוט זה, מאחר וזהו מקום מושבה של החברה (הנתבעת), המקום שבו נוצרה ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל שבשלו אנחנו תובעים. האמנם?

האינטרנט טשטש גבולות ומרחקים והביא אל סלון ביתנו או משרדנו (לפי העניין) עולם מלא ושלם של תוכן ומסחר. כך שכיום, בהינף קליק, אפשר לבצע עסקאות, לרכוש מוצרים ושירותים, כל זאת מבלי לזוז מן הכורסא. בוודאי שאין צורך לנסוע לחיפה או לאשדוד לצורך כך.

גם במקרה שלנו, העובדה שחברת בניית האתרים ממוקמת בחיפה ומשם מפעילה את משרדיה לא הצריכה אותנו לנסוע עד לשם. הן הפרסום, הן ההזמנה והן ההתקשרות נעשו באמצעות האינטרנט, אשר כאמור הגיעו וכוונו לכל אזרח בישראל. על כן, לכאורה, ניתן לטעון בנקל כי סמכות השיפוט קנויה למחוז בו מצוי מסך המחשב או הטלפון שלנו, שכן שם בפועל התבצעה העסקה.

ניתן לגזור גזירה שווה לעניין זה, גם כאשר לא מדובר רק בעסקה מקוונת בין שני צדדים. כך למשל, כאשר נטען כלפי אדם אחר כי פרסם ברשת האינטרנט דבר מה המפר זכות שלנו כגון תמונה המפרה זכויות יוצרים או זכות לפרטיות. עצם הפרסום באינטרנט, והנגשתו לכל אדם בישראל, צריך להקנות סמכות לכל בית משפט לדון בעניין.

ומה אומר הדין?

שנים רבות התחבטו בתי המשפט השונים בשאלת סמכות השיפוט המקומית עת הוגשו בפניהן תביעות בעניין עוולות או הפרות אשר נגרמו באמצעות האינטרנט או בעניינים הקשורים בו.

כך, נאלצו בתי המשפט לעמוד מחד, בפני טענות של נתבעים, אשר ביקשו לעשות הכל על מנת להעביר את הדיון למחוז השיפוט הנוח והקרוב ביותר עבורם ובכך להקשות על התובעים,  ומאידך, בפני טענות התובעים, אשר מבחינתם ביקשו ובצדק לתבוע קרוב לביתם.

לאורך השנים בתי המשפט אימצו את הגישה האומרת כי עסקה שמבוצעת באינטרנט, או לחלופין עוולה שמפורסמת ברשת, דינן ככאלה שבוצעו בכל מקום בארץ ולכן כל בתי המשפט בישראל קונים סמכות לדון בהם וכך נמנעו בתי המשפט באופן עקבי מהעברת הדיון לבתי משפט אחרים והקלו עם התובעים.

יחד עם זאת, מאחר ולא היה הסדר ברור בחקיקה מחד ובהעדר הלכה בעניין מאידך, הספק באשר למקום הגשת התביעה וכן המניעים להעברתו, נותר בעינו- מה שעודד נתבעים לשוב ולהגיש בקשות להעברת הדיון.

ההלכה החדשה: ניתן לתבוע בכל מקום

לאחר שנים ארוכות בהן דנו בתי המשפט השונים בעניין זה, נתן בית המשפט העליון את מילתו בעניין ושרטט הלכה חדשה אשר שמה קץ לאי הוודאות בשאלת הסמכות המקומית בקשר לתביעות שנעשו במרחב המקוון.

במקרה זה (רע"א 530/12 שמחה יעקובוביץ נגד יוסף אדוארד זיאס), נתבקש בית המשפט העליון להכריע בערעור שהוגש לפניו באשר לסמכות השיפוט המקומית בעניין פרסומים שפרסם נתבע באתרים שונים באינטרנט במטרה להכפיש את שמם של התובעים. בית המשפט קבע כי אין ולא חייב להיות יעד ספציפי לאותם פרסומים. בעצם הפרסום ברשת האינטרנט, כך הוסיף בית המשפט, אליו קיימת גישה מכל מקום ולכל אחד, ניתן לומר כי הפרסום התבצע "בכל מקום" ולכן לכל בית משפט בארץ הסמכות לדון בתביעה.

נציין כי בין יתר השיקולים אשר עמדו לנגד עיניו של בית המשפט בהחלטתו, היו מימדיה הקטנים של מדינת ישראל וכן המרחקים הקצרים יחסית בין המחוזות השונים, אשר אין בהם כדי לפגוע באופן קיצוני באפשרות הגישה לערכאות שיפוטיות.

פסיקה ברורה וחד משמעית זו, המקנה סמכות שיפוט לכל בית משפט בישראל, בהחלט מסייעת ליצור וודאות בנושא שעד כה זכה לפרשנויות שונות, ובעיקר לבקשות מיותרות שהעמיסו על המערכת ועל המתדיינים. לצערנו, אנו עוד עדים לבעלי דין אשר "מנסים את מזלם" ומגישים בקשות להעברת הדיון בעילת חוסר סמכות, אך זוכים לעמדה ברורה של בתי המשפט, אשר לא צריכים להתחבט עוד בסוגיה זו.