מה ייחשב אישור דיגיטלי לקבלת דיוורים

בין יתר הטענות, טענה אי מייליון כי התובע אישר משלוח דוא"ל פרסומי לכתובת המייל הפרטית שלו במהלך קמפיין שנרשם אליו. התובע כמובן הכחיש.

כהוכחה להסכמה לרישום, הציגה הנתבעת, קובץ שנקרא "לידים מאושרים לדיוור 2007" עם שמו של התובע ועוד נרשמים נוספים. באישור הנ"ל, ניתן היה לראות את המועד המדויק שבו אישר התובע את קבלת הדיוור (יום ושעה), את פרטיו, את כתובת הדוא"ל שלו, מספר טלפון וכתובת IP ממנה בוצע הרישום.

על אף טענתו של ישי רז כי מדובר בנתונים ופרטים שאינם יכולים להעיד שנתן הסכמתו וכי ניתן להשיג אותם בחיפוש פשוט באינטרנט, בית המשפט שוכנע כי הנתבעת לא יכלה להשיג פרטים אלה,  אלא רק באמצעות התובע או יתר האנשים האחרים שרשומים ברשימה זו, עת נרשמו לאותו קמפיין.

לפיכך, קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע מסר את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת ודחתה את התביעה. לגבי התיבה העסקית, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח כי היא אכן שלו ובשימושו.

 על פסק הדין הוגשה בקשה לערעור למחוזי, אשר נדחתה מאחר ובית המשפט לא מצא לנכון להתערב בממצאים שקבע בית המשפט לתביעות קטנות. משכך, לא נח התובע והגיש בקשת ערעור לעליון.

 בית המשפט העליון סקר את השתלשלות העניינים וקבע כי לא מצא טעם חריג להתערב בממצאים שקבע בית המשפט לתביעות קטנות- לפיה התובע התיר לאיימליון לשלוח לו הודעות פרסומת. בית המשפט העליון כן מצא לנכון להפחית את ההוצאות שנפסקו לתובע בשני הגלגולים הקודמים מאחר וסבר כי מי שייצג את הנתבעת היה מייצג מקצועי- זאת כמובן ללא כל השפעה על קביעתו הקודמת.

פסיקה זו של בית המשפט העליון, מאשררת הלכה למעשה את קביעתו של בית המשפט לתביעות קטנות שקבע כי על מנת להרים את נטל ההוכחה לעניין מתן אישור דיוור דיגיטלי באמצעות אתר או קמפיין יהיה על הנתבע להראות נתונים שיכול היה להשיג רק באמצעות הנמען עצמו, ואני מוסיף: שיש לו נראות אותנטית.

בהתאם לפסיקה, נתונים אלה יהיו:

שם הנמען, כתובת הדוא"ל, מספר טלפון, וכתובת IP.  מובן, שככל ויהיו נתונים נוספים- כך תתחזק טענתו של המדוור כי אישור כאמור אכן ניתן.

 נציין, כי על אף שפסיקה זו אושרה על ידי העליון, יש להניח שתמיד ייבחנו הנסיבות הספציפיות של המקרה והאותנטיות של הפלט שהופק ואמינותו. יחד עם זאת, מדובר בהחלט בפסק דין חשוב שמעניק לבעלי אתרים ולמדוורים אשר מקבלים את האישור באופן דיגיטלי, כלי משמעותי להתמודד עם תובעים חסרי תום לב, אשר מכחישים (או "לא זוכרים") רישום לדיוור.